מענה נפשי ראשוני במצב חרום

"חלון הסיבולת" ( Window of tolerance) הוא טווח עוררות פיזיולוגית אופטימלית, בתוכו התפקוד שלנו – הבין אישי, החברתי, הקוגניטיבי, הרגשי והסומטומוטורי – הוא מיטבי. "חלון הסיבולת" הוא המצב בו את יכולה להישאר בסיטואציה, לחוות אותה ולתת משמעות למה שמתרחש. כשאנו נמצאים מחוץ לחלון הסיבולת, אנו יכולות למצוא את עצמנו מגיבות בעוררות יתר או לחלופין בתת עוררות. 

מיומנויות קרקוע וייצוב – להיות כאן ועכשיו לפי מודל ארבעת היסודות – עוזרות לחזור לחלון הסיבולת. 

אלמנט האדמה – קרקוע באמצעות החושים: להביט (להביט בצבעים או תמונות ניטרליות אולי קלפים, ולתאר אותם במילים), לחוש (לגעת בחפצים – להחזיק כדור גומי ולתאר את התחושה), להקשיב לצלילים הקיימים ולהגדיר אותם, להריח (לתאר את הריח האהוב עליך), לטעום מאכל קטן שיש לו טעם חזק כגון שוקולד, מסטיק, סוכריה.

אלמנט האוויר – קרקוע באמצעות נשימה. למשל, נשימה בריבוע: הכניסו אוויר לריאות לספירה של 4: 1….2….3…4 (בערך מספר בשנייה), השאירו את האוויר בריאות לספירה של 4, הוציאו את האוויר מהריאות לספירה של 4, המתינו כך לספירה של 4. את התרגיל מבצעים 4 פעמים.

אלמנט המים – קרקוע באמצעות מים. פעילות מערכת העיכול נחסמת בשל תגובת החירום של הגוף. הפעלת מערכת העיכול ע"י שתייה, זו הסיבה שמציעים לאנשים כוס מים אחרי חוויה קשה. 

אלמנט האש – קרקוע באמצעות הדמיון, קרן אור. טכניקה לחיזוק משאבים: דמיינו קרן אור, קרן מרפאת היכולה להיכנס לגוף ולהמיס מתח פנימי או כאב גופני. שימו לב לתחושת אי הנוחות ודמיינו שיש לה צורה וצבע, תארו איך אתם רואים אותה, וצבעו אותה בצבע מהצבעים האהובים עליכם, המסמל צבע של הקלה. דמיינו שקרן אור בצבע שבחרתם נכנסת דרך הקודקוד וממלאת את הגוף באור. אפשר לתת חופש למדמיינים לתאר את הקרן אור כמגיעה מהיקום או ככוח רוחני או כל רעיון אחר המתחבר לעולם הפנימי. 

בניית לו"ז לשמירה על החוסן

פעולות אשר גורמות לנו להרגיש מועילות – לארגן, לעזור, לשמור על ילדים, ליצור או לכתוב. 

פעולות מרכזיות בשגרה הזמנית: אכילה, שמירה על היגיינה, התכוננות לשינה.

כמו כן, טיפוח עצמי, פעילות גופנית, קשר עם אדם אחר שגורם לנו להרגיש טוב, פעילות רוחנית.

כדאי לצמצם אינטראקציות בעלות פוטנציאל להצפה רגשית כמו צפייה בחדשות ושימוש ברשתות חברתיות.

חיזוק משאבים 

משאב הוא כל דבר בחיינו שכאשר אנו חושבים עליו, גורם לנו להרגיש רגועות או חזקות יותר. משאבים יכולים להיות פנימיים כגון חוש הומור, אינטליגנציה ויכולת לאהוב, או חיצוניים כמו בני משפחה, חברים, טבע, פעילויות ומקומות שאנו נהנים מהם. הייתי מוסיפה שהחוויות הטובות והמהנות שלנו, המאוחסנות בזיכרון, הן האוצר שלנו. היכולת שלנו לריפוי מתגברת כאשר אנו חושבים על המשאבים שלנו ומקרקעים אותם בגוף. תרגיל שאני אוהבת לתת: 

*לשחזר בדמיון בפרטי פרטים אירוע נעים, שמח או מהנה כגון מסיבה, חופשה, טיול.

לאחר חוויה רגשית קשה אנשים עלולים למצוא את עצמם מתקשים להתחבר למשאבים ולכוחות שלהם. לכן, אנחנו נשאף לסייע לאדם להתחבר למשאבים שלו/שלה. 

*תרגיל "החנות" – דמיינו חנות שיש בה כל דבר שאת זקוקה לו כמשאב ריפוי, וניתן לקחת אותו בחינם. זו אינה חנות רגילה. זה מקום קסום, מיוחד ונעים. אפשר לשאול איך החנות נראית בדמיון שלהן ומה היו לוקחות ממנה.

מקום נעים 

מקום פרטי שרק את יודעת עליו ואותו אף אחד לא יכול למצוא.

חמלה עצמית 

אחרי חוויה טראומטית לעיתים נגלה שתחושת העצמי נפגעה, ומצטבר כעס רב כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, כתוצאה מביקורת עצמית על תגובתנו. טראומה מעוררת ומציפה רגשות של אשמה, בושה, צער והשפלה. יש לסייע לפיתוח גישה לא שיפוטית.  

עזרה ראשונה ע"י צוות בריאות הנפש: מאפיינים של מצב החירום ב- 07.10.23

מטפלות ומטפלים בריאות הנפש אשר התגייסו בשעות הראשונות ובימים הראשונים למתן מענה לנפגעים, מצאו את עצמם בתוך אירוע שלא ידענו כמותו, מול מאות נפגעי גוף ונפש. הם למדו איך לעזור תוך כדי תנועה, במצב בו תיאוריות על טיפול במצבי דחק לא תאמו את הצרכים בשטח. 

תוך כדי מתן עזרה ראשונה נפשית, אנשי טיפול שיתפו אחד את השני בנסיונות ובלמידה שנעשתה בשטח כדי להפיק לקחים. בכתיבת מאמר זה, נעזרתי בפוסט של אנדי איפרגן, ראש צוות עו"ס במערך הפסיכיאטרי של בי"ח סורוקה, שפורסם ב-10/10, וכן בחומרים מיום הכשרה בבית חולים לב השרון אשר נכתבו ע"י עמליה בן משה, ניבה ענבי, קארין זיו וד"ר שמואל הירשמן. 

בשעות ובימים הראשונים כולנו היינו בתוך האירוע ולא היה אפשרי להגיד לנפגעים, כמו שמקובל בטיפול במצבי דחק, שהאירוע הסתיים והם במקום בטוח.

במקרה הנוכחי, ההנחה שמדובר בתגובה נפשית וגופנית תקינה אשר תחלוף, גם היא לא היתה רלוונטית. מצב המצוקה הנפשית והעוררות יתר המשיכו להתקיים כפועל יוצא מהאי וודאות, מהמידע שזרם כל הזמן על עוד ועוד בני משפחה, שכנים וחברים הרוגים, נעדרים, חטופים, וכתוצאה מהנוכחות של המחבלים בגבולות הארץ, גם ימים אחרי המתקפה.

תושבי עוטף עזה, הצעירים במסיבה ברעים, חיילים, התמודדו לבד במשך שעות ארוכות מול המחבלים וחוו אובדן אמון בצה"ל, חוויה קשה ובלתי נתפסת של שבר בתחושת הביטחון. 

תושבי עוטף עזה, חברי אותם היישובים שאליהם חדרו המחבלים ואשר פונו לקיבוצים וישובים במרכז, נפרדו מקרוביהם הפצועים והמאושפזים, איבדו את בתיהם, איבדו כל מה שהיה להם, כך שהיה קשה לחבר אותם למשאבי תמיכה פנימיים וחיצוניים. 

בשעות הראשונות ובימים הראשונים, לנותני מענה נפשי היה קשה לדעת כמה זמן תיקח כל התערבות.

בכל יום שעובר תהליך עיבוד החוויות וההתארגנות מתקדם, פניות להתערבות נפשית פוחתות, תהליכים של נורמליזציה מתרחשים והצרכים של הפונים משתנים. יחד עם זאת, מתגבשים עקרונות של התערבות שונים מאלה שהיו בהתחלה, עם מסגרת התערבות ברורה ומאורגנת יותר אשר מסייעת להתארגנות של הפונים. 

קווים מנחים למגעים ראשוניים 

על המטפלת האחראית על מסגרת ההתערבות לתת לפונה הסבר על מקום ומשך הפגישה וכן מספר הפגישות, אפילו שהן אינן שגרתיות. יש להסביר מה סוג ההתערבות ומה יעדה. לא מדברים על טיפול, לא משתמשים במילה מטופל. איננו מזכירים את המילה טראומה ולא פוסט-טראומה בהתערבות ראשונית. זאת תהיה טעות כי פוסט-טראומה מתפתחת אחרי זמן, ורק אצל כ-10% מהאנשים אשר חוו אירוע של איום על חייהם. בשלב היעד, אין להשאיר אף אחד לבד. לתת עזרה מתוך ענווה וצניעות. 

הכי חשוב להחזיק ולהיות שם עם א.נשים, להיות מוכנות לשמוע את הסיפור הכי מצמרר, להיות שם רגשית, לתת כבוד, למצוא כל נקודה אפשרית של חוזק, הורדת אשמה, תקווה, לעזור לאנשים להתחבר שוב לכוח שלהם. אם הם יחושו שהחוויה שלהם מפילה אותנו, הם לא יסמכו עלינו וירגישו עוד פעם לבד. 

הניסיון שלי בהתערבות ראשונית 

לסיום, אשתף אתכם בחוויה שלי בהתערבות ראשונית. נכנסתי בשבוע השני לאירוע. קיבלתי פניות דרך קבוצת "בנפשנו" באמצעות אפליקציית טוקספייס. ההתערבות הוגדרה לארבעה מפגשים של חצי שעה עד 40 דקות טלפונית או דרך מסך (זום, טוקספייס). הפונים היו מגוונים: צעירים שהיו במסיבה ברעים, צעירים אשר נתקעו בחו"ל וחשו חרדה ואשמה כי אינם כאן, אנשים הסובלים מחרדה ואינם ישנים בלילה מתוך חשש מפלישה לביתם ואף אינם יוצאים מהבית. פנו גם אנשים אשר איבדו קרובי משפחה מורחבת. דיברתי גם עם מישהי אשר אביה חטוף. 

פגשתי מטופל אשר חווה חוויות קשות וראה מראות קשים בשירות הסדיר שלו לפני הרבה שנים. הוא לא זכר את החוויות האלו ותפקד באופן מלא כולל במילואים. אך פיסת מידע מסוים גרמה לפתיחת הזיכרונות, הפרעת שינה, עוררות יתר וירידה תפקודית. 

ההתערבות לא נמשכה 4 פגישות כמעט באף מקרה, כי השינוי במצבם של הפונים היה חד מיום ליום ומשבוע ולשבוע. הפגישה הראשונה הייתה תמיד משמעותית. חלק מהפונים, דווקא אלה שהכי מעורבים, נשמעו בפגישה הראשונה מאורגנים ומצאו את המשאבים שלהם הפנימיים והחיצוניים, כגון עיבוד החוויה דרך כתיבה ברשתות החברתיות, או כתיבה שאינם מפרסמים, פעילות למען שחרור החטופים, פעילויות עם ילדיהם ועוד. 

פגשתי גם פונים שהיו בטיפול פסיכיאטרי לפני 07/10 ומצבם החמיר מאוד. 

במשמרות שלי בבית-המלון בשפיים ראיתי והרגשתי את החוסן של הקהילה של קיבוץ כפר עזה. ראיתי אנשים במצב שונה – גם כאלה עם מבט מופנם שנראים לא מחוברים לכאן ועכשיו, וגם אנשים פעילים מאוד, מארגנים פעילויות ואירועים. ראיתי במשמרת שבת אנשים יושבים במעגלים ומדברים, חלקם דברו על דברים אחרים ולא אישיים. יחד עם זאת היו קבוצות של תושבי כפר עזה ואורחים שלהם מבקרים. בקבוצות האלו עשו את העבודה הכי טובה של עיבוד, בניית סיפור ותמיכה.

אנחנו כבר למעלה מחודש אחרי. לפי מודלים להתניית פחד, בחודש הראשון אחרי חוויה של סיכון חיים מתרחשת למידת הכחדה: האדם מנסה לשחזר לעצמו עולם שבו יש לו שליטה וביטחון. בכל יום שהוא פוגש את אותם גירויים שהיו בתוך האירוע, הוא לומד עם זמן שהם אינם מהווים סכנה יותר. 

לסיכום, ה-7 באוקטובר פתח בפנינו זוויות רבות ושונות לחקור ולהבין את ההשפעה הפיזית והנפשית של הטראומה, את דרכי ההתמודודות המיטיבה, ואת הכלים הנכונים לאנשי מקצוע שהתבקשו להירתם למשימת מתן עזרה ראשונה.