אפשר לחלק את תהליך ההזדקנות להזדקנות כרונולוגית (גנטיקה ואורח חיים) ולהזדקנות הורמונלית (ירידה ברמת ההורמונים בדם) – רק על האחרונה ניתן להשפיע בהתערבות חיצונית.
בעולם הרפואה, קיים קונצנזוס גלובלי על טיפול במנופאוזה. כלומר, המידע על בטיחות ויעילות הטיפול הוא מובהק, בין אם מדובר בטיפול הורמונלי או לאו.
מוסכם כי הטיפול הטוב ביותר לאישה בגיל המעבר הסובלת מתסמינים וזומוטוריים הוא טיפול בהורמונים (אסטרוגן + פרוגסטרון). קיים קשר ישיר בין גלי חום לפגיעה בקוגניציה, ליקיצות ליליות, תחלואה לבבית, דיכאון והשמנה.
טיפולים הורמונליים מותאמים אישית, לאישה הנכונה, בזמן הנכון ולתקופה הנכונה. מלבד הטיפול בתסמינים שגם להם יש משמעות בריאותית – ראי חוסר שינה, פגיעה קוגניטיבית ועוד – רק מהתסמינים עצמם! הטיפול ההורמונלי מונע תחלואה עתידית מכל גורם.
בשלב זה, הטיפולים ההורמונליים ניתנים לנשים תסמיניות בלבד, אך יכול להיות שבהמשך תנתן התוויה כללית יותר.
לגבי גורמי סיכון, הוכח ש-5 השנים הראשונות לטיפול ההורמונלי הן נטולות סיכון כלשהו, ואף נמדדה ירידה בתחלואה מכל גורם.
ניתן להתחיל טיפול הורמונלי עד 10 שנים ממועד הפסקת הווסת בתנאי שהאישה טרם הגיעה לגיל 60.
בעניין הסיכון ללקות בסרטן השד כתוצאה מטיפול הורמונלי, יש לומר שהסיכון המרכזי לסרטן השד נובע בבסיסו מהגיל, סיפור משפחתי, גנטיקה, עישון, השמנה וכו’. ובנוסף, סיכון זה אינו קיים כלל ב-5 השנים הראשונות לנטילת ההורמונים. וגם לאחריהן, הסיכון בטל בשישים היות ובימינו נעשה שימוש יותר בטיחותי בהורמונים מאשר בעבר, וניתן לגלות מוקדם ממאירות שד במיוחד בקבוצות סיכון.
נחזור ונציין שהטיפולים ההורמונליים נותנים איכות חיים. התחלת טיפול עם הופעת התסמינים הראשונים, מורידה תחלואה לבבית (טרשת עורקים), תחלואת אוסטאופורוזיס, ותחלואה ותמותה מכל גורם (all cause mortality). בנוסף, יש הקלה ב”טפשת מנופאוזה” (ערפול מוחי, כלומר בעיות זיכרון וקוגניציה).
מי שמעוניינת מוזמנת להיכנס לאתר האינטרנט של האיגוד הישראלי לגיל המעבר ולהרחיב את ידיעותיה בקישור: http://menopausal.co.il