חיסון נפשי ופיזי הוא תהליך למידה הכולל חשיפה ומגע עם כאב ואירועי סטרס. 

• האם מנות מוחלשות יומיומיות של כאב, קושי, אתגר, יפתחו בגופנפש נוגדנים- חסינות בפני משבר מורכב, אם יבוא? 
• האם עדיף "להזריק" ישירות נוגדני-גופנפש המתאימים לזנים מסוימים של משבר?
• איך לחסן את עצמי? 
• מהם הכוחות העומדים לרשותי? 
• איך לפתח חוסן בעזרת תרגול יוגה על המזרון ומחוץ לו?

ישנן דרכים שונות להתחסן – חלקן מבוססות מחקר, חלקן מוכרות או מובנות מאליהן וחלקן פחות. למשל, שימוש בהומור בשבילי הוא כלי להתמודד, ליצור חוסן. או הרגל של הוקרת תודה על היש, להתמקד במה שעובד. עוד דרכים, כמו, לייצר איים של וודאות בתוך אי-וודאות, להגביר שמחה וחיוביות, לצאת לטבע ("מילוי מצברים ירוק"), לעזור לאחרים שזקוקים לעזרה, להפחית מידע שלא תורם לי, להפחית השקעת אנרגיה בכעס, שיפוטיות וביקורת. להבין מה בשליטתי ומה לא. ואם כבר שליטה- לכוון במודע את תשומת הלב שלי למקום אותו אני רוצה להצמיח ולחזק. "מה שמואר צומח"- המקום עליו אניח את תשומת הלב שלי- זה המקום שיתרחב ויצמח.

את כל הדרכים האלו אני מתרגלת ביוגה.

יוגה היא דרך חיים המציעה התבוננות בהירה יותר על המציאות. דרך המציעה תרגול פיזי-מנטלי-רוחני "בהתמדה ולאורך זמן" (פטנג'לי) עד שלאט לאט אפשר לפגוש ולגלות מרחבים בטוחים יותר בתוכנו. יוגה היא הזדמנות למפגש עם עצמי, עם מה שקורה לי, אפשרות להקשיב לנימי הנפש, ליצור מרחב לכל החלקים שבי, למגוון הרגשות והתחושות. 

בתרגול יוגה אני מוצאת וודאות, יציבות ועוגן דרך תרגול אסאנות (תנוחות) בהם יש חוויה של השתרשות, יציבות ומתוכה צמיחה מעלה. "התנוחה יציבה ונינוחה" (פטנג'לי)- ככל שנטפח יציבות נוכל לשמור על נינוחות ופעולה קשובה ומודעת לעצמי מול רוחות וסערות מבפנים ומבחוץ. דרך תרגילי נשימה (פראניאמה) המאפשרים השקטה, וויסות, הפעלת מערכת העצבים המרגיעה (עצב הואגוס). דרך מדיטציה, המאפשרת  אימון של 'שריר תשומת הלב' והתבוננות על כל מה שעולה ובא. 

תרגול המולה בנדהה ביוגה הנשית גם הוא כלי רב עוצמה. מולה בסנסקריט- שורש, בסיס, סיבה. בנדהה- לסגור, לאסוף, להרים. מבחינה פיזית יש איסוף של 'קהילת שרירים': רצפת אגן, רחב ביטני, סרעפת נשימה כדי לרווח בין חוליות הגב, למנוע דליפות/צניחת איברים, לייצב גב, להזרים דם מחומצן לאיברי האגן והבטן. מבחינה מנטלית– נבנה לו עוגן פנימי, המאפשר לי לעמוד מול טלטלות, שינויים, מעברים. אימון חוזר של המולה בנדהה יוצר חוסן גופני ונפשי. 

הצעה לתרגול מולה בנדהה בבית: בשכיבה על הגב על מזרון, רגליים דורכות ברוחב אגן, בזמן נשיפה (הוצאת אויר) תוך גלגול אגן אחורה (הקטנת קשת בגב תחתון), כפות רגליים משתרשות, כדור דמיוני מתהדק בין הירכיים (שרירי פנים ירך עובדים), איסוף עדין של שרירי קרקעית האגן (תחושת התאפקות מפיפי), בטן נספגת לגב, גב נדבק למזרון. שאיפה- להרפות הכל, גלגול אגן קדימה (קשת בגב תחתון), בית חזה ובטן מתמלאים באוויר. סרעפת הנשימה וסרעפת שרירי רצפת אגן נעות בסינכרון (מטה בשאיפה, מעלה בנשיפה), משפיעות זו על זו כמו תיבת לחצים סגורה המבקשת לווסת לחצי יום יום. ההרפיה בשאיפה חשובה לא פחות מהנשיפה והאיסוף. כדי לשמור על יציבות וחוסן חייבות לדעת גם להרפות. בדיוק כמו שריר- אם רוצות לחזק אותו, צריכות לתת לו גם מנוחה.

בתרגול יוגה אני נותנת תוקף לגוף שלי, למעטה החיצוני והפנימי- גבולות הגוף דרך מגע עם האדמה, מגע פיזי בגבולות האגן, בית החזה, חישה פנימית של הגוף דרך עבודה על רקמות החיבור, שהייה בתנוחות יחד עם סינכרון נשימה מודעת עם רווחים אחרי שאיפה ונשיפה. הרווחים האלו מאפשרים לי "לזהות אך לא להזדהות. לראות מה מתרחש אבל להבין שאני לא מחויבת להגיב להכל" (מירה ארצי פדן, מפתחת היוגה הנשית). כל אלו גם הם מאפשרים קירקוע, מקום בטוח, ביטחון, יצירת בסיס, המהותיים לבניית חוסן גופני ונפשי.

האפשרות להרפות, בסוף שיעור (שוואסאנה) או באסאנות, היא שיעור חשוב המאפשר השענות לתוך הקרקע, ללא מאבק בכוח הכבידה. האפשרות לתת לגוף לספוג את התרגול, לזהות מרחבים כואבים ו/או נינוחים בגוף, לנער מחשבה אחת או שתיים, לא להגיב, לא לעשות, להפחית, לרוקן את המיותר – היא אחת המיומנויות החשובות שאנו מתרגלות ביוגה כדי ליצור רזרבות חיסוניות ליום יום ולשעת משבר.